צוות משרד Robus היה אורחה של ד"ר לימור זר-גוטמן, ראש המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי-דין ע"ש דיויד וינר ז"ל, במסגרת ההרצאה השנתית של המרכז (2013)

מקצוע המשפטים עובר שינויים מרחיקי לכת בשנים האחרונות, הן באקדמיה והן בפרקטיקה. ההקשרים החברתיים והקהילתיים שנקשרו בעבר למקצוע הולכים ומתעמעמים ואת מקומם תופסת גישה אגואיסטית ואדוורסארית, הגורסת שתכליתו היחידה של המקצוע היא השאת רווחים והנחלת "תבוסה" לצד השני. כדי להבין טוב יותר את המקור לשינויים הללו, יש צורך להבין לעומק את הלך הרוח במקום שבו הכל מתחיל – בית הספר למשפטים.

פרופ' ראסל פירס, מנחה האירוע, הינו משפטן בעל שם עולמי לתחום האתיקה המקצועית ומרצה בתחום זה באונ' פורדהאם בארה"ב. את ההרצאה, שאת מהלכה נסקור להלן, הוא ביקש להקדיש לזכרו של שותפו המקצועי, פרופ' דייויד ווינר ז"ל.

נושא ההרצאה המרכזי נסב סביב ערכי האתיקה המונחלים לסטודנטים לתואר ראשון בבתי הספר למשפטים בארה"ב, אשר זוכים בשנים האחרונות לביקורת הולכת וגוברת מצד משפטנים רבים על פועלם (או היעדר פועלם) בנושא זה.

לאור שכר הלימוד היקר להחריד שמשלמים הסטודנטים בארה"ב עבור התואר במשפטים, הסטודנטים (והוריהם בעיקר) צריכים לשאול האם תמורת אותו סכום מעניקות הפקולטות למשפטים תמורה חינוכית ראויה. ואכן, פרופ' פירס בוחר להתמקד בפן החינוכי של התואר הראשון במשפטים אשר נתפס יותר ויותר כמנותק, תיאורטי וכאמור – חסר ערכים. 

מסעם המפרך של הסטודנטים לתואר ראשון מתחיל כידוע בשבוע האוריינטציה. או אז הם נפגשים עם אחד המרצים הבכירים, לרוב שופט לשעבר, או עם הדיקן עצמו. אותה דמות משפטית שאמורה לשאת נאום רב-רושם להמשך דרכם האקדמית והמקצועית של הסטודנטים, לרוב חף לחלוטין מאזכורים של אחריות מקצועית ואתיקה.

כמעט כל סטודנט למשפטים יוכל לספר על חבר לכיתה שהביע תמיהה על חוסר הצדק שבפסיקה מסוימת ונהדף על-ידי המרצה בביטול. התחושה הכללית היא שבתי הספר למשפטים מלמדים את הסטודנטים לחשוב שהחוק והצדק הם שני מושגים שונים ומנותקים לחלוטין.

תפיסת הזהות המקצועית במקצוע עריכת הדין

פרופ' פירס מבקש לדון בתפיסת הזהות המקצועית במקצוע עריכת הדין אשר מתחילה להתעצב כבר בתואר הראשון במשפטים. הזהות המקצועית של עורך הדין מורכבת, לדעתו, משתי תפיסות סותרות.

תפיסה אחת, המסורתית יותר, גורסת שלעורכי הדין אין שום אחריות מוסרית, אלא אחריות מקצועית בלבד. מצדדי גישה זו דוגלים לרוב בפרשנות מצמצמת של החוק הנשענת בעיקר על לשונו ופחות על עקרונות כלליים של צדק. לגישה הזו אנו קוראים הגישה האוטונומית. גישה הפוכה היא שלעורכי הדין ישנה אחריות לטוב הכללי, הציבורי. תפיסה זו, מן הסתם, מצדדת בפרשנות מרחיבה יותר של החוק, כזו הנשענת על עקרונות של צדק כמו תום לב ושוויון. לגישה הזו אנו קוראים גישת היחסים.

כדי להבין טוב יותר את התפתחות האתיקה המשפטית, עלינו לחזור להתפתחותה ההיסטורית. עד שנות ה- 60 ההבנה המקובלת הייתה שאנשים מתקיימים דרך מערכות יחסים עם הסביבה ולא כפרטים אוטונומיים. כלומר, העצמי מוגדר דרך מערכות היחסים עם אחרים: נישואין, עבודה, משפחה וכו'. המייסד של ג'נרל מוטורס, למשל, סבר שכדי להיות איש עסקים טוב, אתה חייב לשרת את האינטרסים של המדינה והחברה ולא רק את האינטרסים של הכיס שלך.

ואולם, המחצית השנייה של המאה ה-20 התאפיינה במגמה של התחזקות האינדיבידואליזם על חשבון התפיסה החברתית. כך, גם במקצוע עריכת הדין התחזקה הגישה האוטונומית לפיה השיקולים הראשונים שצריכים להנחות את עורך הדין הם שיקולים מקצועיים – טובת הלקוח ומקסום רווחים.

תועלת וצדק חברתי נתפסו כבלתי רלוונטיים למקצוע. במילים אחרות, המחצית השנייה של המאה ה-20 התאפיינה בדריסתה של גישת היחסים על-ידי הגישה האוטונומית.

אדם שתפיסת עולמו היא ליברטיאנית באופן מוחלט, כדוגמת מילטון פרידמן, וודאי יברך על השינוי הזה. אולם, גם הוא לא יוכל להתעלם מהעובדה שקיים מודל אלטרנטיבי. גישה שאומרת שעלינו לשקול את טובת הלקוחות שלנו ולא רק את טובתנו שלנו, אשר נשענת על רווח וכבוד הדדי ומשווה לעורך הדין מעמד של מעין מתווך בין החוק לאזרח.

המודל הזה לא קיים רק בתיאוריה, אלא הוא המודל המקובל במרבית מדינות אירופה כיום. מנגד, הדימוי שדבק בעורכי הדין בארה"ב, ולא בלי מידה מסוימת של צדק, הוא שתפקיד עורך הדין לשמש יועץ להפרת החוק עבור הלקוח. הלקוח משלם לעורך הדין כדי שייעץ לו כיצד לא להיתפס.

כדי להיות הוגנים, חשוב לציין שגם גישת היחסים שאפיינה את ראשית המאה הקודמת לא הייתה חפה מחטאים. הגישה הואשמה בפטרנליזם, שכן עורכי הדין ראו את עצמם מעין "מורים לאזרחות" במקום פשוט לתת את השירות שמצופה מהם. בנוסף, התקופה ההיא התאפיינה בהדרת מיעוטים קיצונית אשר כמעט לא הצליחו להשתלב במקצוע. למרבה הצער, במובן הזה, הגישה האוטונומית לא שינתה את המציאות בצורה משמעותית – נשים ומיעוטים בארה"ב ממשיכים להיות מופלים במקצוע עריכת הדין עד ימינו.

הגישה האוטונומית מול גישת היחסים בבתי הספר למשפטים

כדי שניתן יהיה להתחיל לחלום על שינוי, יהיה עלינו ראשית כל, להתחיל מהמקום שבו מתעצבת הזהות המשפטית של עורכי הדין העתידיים – בתי הספר למשפטים. העובדה שכיום הגישה השלטת בבתי הספר הללו היא הגישה האוטונומית, מנציחה ללא ספק את שליטתה של הגישה הזו במקצוע.

באופן כללי, ניתן לומר שבתי הספר למשפטים מלמדים את הסטודנטים לחשוב בצורה אדברסארית אשר עוינת את הצד השני וקובעת שני צדדים ניציים של מנצחים מול מפסידים. האווירה בבתי הספר למשפטים היא תמיד של מלחמה בין שני צדדים, אף על פי שרוב התיקים מסתיימים, כידוע, בפשרה.

ישנו סיפור שמדגים באופן די ממצה, ואולי קצת עצוב, את החינוך בבתי הספר למשפטים בארה"ב: שאלה שהוצגה לסטודנטים בכיתה דנה במקרה תיאורטי של שחקן פוטבול שנאלץ להחמיץ משחק ביום שבו אשתו כרעה ללדת. השאלה שנשאלה על ידי המרצה היא מה היה צריך לפסוק ביהמ"ש במקרה והשחקן היה נתבע בגין הפרת חוזה. כל הכיתה, פה אחד, ענתה כי על ביהמ"ש היה לחייב את השחקן לשלם פיצויים לקבוצתו בגין הפרת החוזה עימה. כלומר, הגישה האוטונומית בבתי הספר למשפטים גורמת לסטודנטים למשפטים לפרש את החוק בצורה קרה וחסרת חמלה.

אם זה לא מספיק, הרי ששיטת הציונים בבתי הספר למשפטים, המבוססת על נרמול ציונים והענקת ציון לפי ביצועי כל סטודנט ביחס לסטודנטים אחרים, ולא לפי ידע אבסולוטי, גורמת לתחרותיות אכזרית ומחריפה את אווירת האגואיזם שבתוכה גדלים הסטודנטים.

התוצאה העיקרית של נרמול הציונים היא מלחמת עולם בין הסטודנטים והעלמת כל סיכוי לשיתוף פעולה ביניהם. זוהי עובדה מצערת שכן מי שספג חינוך כזה במהלך שנותיו כסטודנט, יתקשה לעבוד בצוות מאוחר יותר כעו"ד שכיר במשרד עו"ד. והרי שם, היכולת לעבודת צוות היא מהחשובות בקביעת הצלחתו. באופן אירוני, גם הקליניקות לסיוע משפטי, שמטרתן המוצהרת היא תרומה לקהילה, הופכות להיות פלטפורמה לתחרותיות אכזרית בין הסטודנטים.

אחת התוצאות הקשות של האווירה הזו, אשר מעמידה את הכסף והניצחון על היריב במקומות הראשונים, היא הידלדלות הפונים למגזר הציבורי מקרב הסטודנטים. כתוצאה, המגזר הציבורי הולך ומצטמק ובהדרגה קולט אליו רק סטודנטים חלשים שפנו אליו בלית ברירה. ברור לחלוטין שהמפסידים העיקריים מכך הם השכבות החלשות. הציבור החלש ממעט לפנות למשרדי עורכי דין גדולים, אולם כן יש לו צורך בסנגוריה ציבורית טובה ובמשרדים ממשלתיים יעילים. במילים אחרות, הגישה האוטונומית מסייעת להנצחת הפערים החברתיים.

ולשלב המסקנות…

ראשית, יש להגביר את לימודי האתיקה ולהפוך אותם למקצוע חובה כבר בשנה הראשונה ללימודים. מקצוע האתיקה צריך להילמד לא רק כמקצוע בודד אלא כמקצוע נלווה לכל אחד מהתחומים המשפטיים הגדולים. כך, ילמדו הסטודנטים קורס באתיקה של דיני חוזים, אתיקה של משפט פלילי וכ'ו. גם מקצוע כמו תורת המשפט הוא בעל חשיבות עצומה מבחינת הערכים שסופג הסטודנט למשפטים ועליו להילמד ברצינות יתרה ולא כספחת כפי שהוא נלמד, ברוב המקרים, כיום.

בנוסף, במקום להתעסק רק בתיאוריות משפטיות, על בתי הספר למשפטים להתמקד בדרכים ליישוב סכסוכים כיוון שרוב התיקים, כפי שכבר נאמר, מסתיימים בפשרה. בנוסף, יש לעודד דיאלוגים בין התלמידים עצמם ובינם לבין המרצים כדי לטפח את יכולתם של הסטודנטים לשיתוף פעולה ולעבודת צוות – אולי המיומנות החשובה ביותר להמשך דרכם המקצועית. אפילו עו"ד שמנסח חוזים נמדד ביכולת שלו ליצור קשרים עם קולגות ולקוחות, הרי עורכי דין שיודעים לנסח חוזים יש בלי סוף. על הפקולטה לדאוג לליווי אישי והדרכה צמודה לסטודנטים מצד מתמחים או עורכי דין צעירים שיעניקו לסטודנטים כלים ליישום מעשי של התיאוריות המשפטיות. יש לבטל את שיטת נרמול הציונים אשר מעכירה את האווירה בספסל הלימודים מחד, ואיננה בעלת ערך אקדמי מאידך.

מעל הכל, יש להנחיל לסטודנטים שהמשמעות של המשפט "לחשוב כמו עו"ד" איננה מסתכמת ב"ניצחון" על הצד השני. למשפט "לחשוב כמו עו"ד" יש משמעות חברתית, מוסרית ואתית שלא ניתן להפנים בשיטת לימודים אדברסארית ובאווירת תחרותיות בלתי מרוסנת, אלא רק על-ידי הטמעת ערכים של צדק, אהבת החוק והמוסר, מתחילת דרכו האקדמית של הסטודנט ועד סופה.

• צוות משרד Robus היה אורחה של ד"ר לימור זר-גוטמן, ראש המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי-דין ע"ש דיויד וינר ז"ל, במסגרת ההרצאה השנתית של המרכז